| וכך כתבה לי שרית הנכדה היקרה: (וריגשה אותי מאד בסגנונה הספרותי והיפה)
להודיה המדהימה!!
לקח לי זמן לנסח את רגשותיי עלי דף..
אבל עכשיו כשמהדורה ב' אוטוטו יוצאת לאור,
ברוך ה' – הם התרגשו, התפרצו והועלו על הכתב…
****************************** ****************************** ******************************
איך מציירים חלום?
זה לא היה הגיוני, וגם טכנית, לא בדיוק מציאותי.
וככה הגעתי אלייך, נחתתי עם ערימת תמונות ישנות ובקשה דחופה:
"ציירי לי ציור מתמונה שלא קיימת"
כלומר, התמונה קיימת – אבל במוח שלי בלבד.
נטועה עמוק בתוך החלום שהתרקם בתוכי.
ואת, הודיה, בסבלנות נדירה ועם לב ענק שרוצה ויודע לעשות את הכי טוב שיש-
ישבת מולי בשעת ערב מאוחרת, וניסית ביחד איתי, להבין ולראות את החלום הזה…
אני סיפרתי, ואת הקשבת לכל מילה.
סיפרתי על סבא אהוב וטהור, על ספר שיוצא לזכרו, ועל זיכרון ילדות חשוב ומתוק של – "סבא לומד תורה"
הזיכרון החי והמשמעותי שיש לי, ולכל בני המשפחה מסבא שלנו:
הרב אריה גמליאל זצוק"ל.
כי סבא שלנו חי ונשם תורה כל רגע בחייו, בכל המצבים והזמנים.
ובתמונת הילדות שלי סבא שלי היה סבא שיושב בחדר הלימוד שלו, על הכיסא השחור, ומולו שולחן חום גדוש בספרים, סבא שקוע- כל כולו בתוך הספר שאחוז בידו ו- מחייך. מאושר בתורה שלו.
זה היה סבא בשבילי- ואת התמונה הזאת בדיוק, רציתי בכריכת הספר.
אבל.. כמו שלא היו לסבא זצוק"ל תמונות שלו אוכל או ישן,
כך גם לפעולה הכ"כ שגרתית בחייו- הלימוד, לא היה לצערנו שום תיעוד.
ואת הודיה, נתת אמון בחלום שלי, לא ויתרת, גייסת את כל כישורי ציורי הדיוקן שלך
(והם רבים:)) ושוב ושוב דייקת, ציירת, שאלת ו—חיכית בסבלנות לתשובות:)
ובסוף זה קרה, הרצון החלומי שלי התגשם
וכך הוא נראה: |
